📌ניתן לחלק את ההומור לשתי קטגוריות כלליות - מילולי ובלתי מילולי.
קומדיה מילולית מועברת בדיבור ע"י בדיחות וסיפורים.
קומדיה בלתי-מילולית, או פיזית, מועברים ע"י תנועות גופניות והבעות פנים.
ליצנים סומכים לרוב על קומדיה פיזית על מנת להביע את עצמם ולחולל צחוק.
ליצנות וקומדיה פיזית אינן למעשה, ניתנות להפרדה - האחד אינו מתקיים ללא השני.



📌הרבה ליצנים אינם מפעילים דיאלוג מילולי כלל וכלל אך סומכים לגמרי על פנטומימה.
הצגת רגשות, מחשבות, תכונות אישיות ופעולות באמצעות
תנועה פיזית בלבד דורשת מודעות גבוהה לשפת הגוף.
ליצנים אינם טיפשים רברבנים כפי שהם נראים - הם אומנים מיומנים.
קל לזהות ליצן מיומן או בלתי מנוסה
כיוון שחסרה לו היכולת להביע את עצמו כנדרש.
מודעות לתנועות גופניות ואימונים
יעזרו לליצן לשלוט באומנות של הצגות כאידיוט בלי להיות כזה.
חלק מהקומיקאים הדגולים של העבר כגון:
צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון והשמן והרזה הסתמכו הרבה על קומדיה פיזית.
ההומור הסלפסטיק של קיטון היה גדוש בשטויות פיזיות.
כולנו מכירים את העוגה בפרצוף או הרגל הנתקעת בדלי.
למרות שאלה סיטואציות נדושות,
אנו יכולים לצפות בהם שוב ושוב באותה הנאה כמו בפעם הראשונה.
בהומור מילולי בדיחה "מתיישנת" לאחר זמן מה ומאבדת את ההומור -
היא כבר לא מפתיעה.
המצב שונה עם תנועות פיזיות. מאחר וכל שחקן מגיב אחרת,
הסיטואציה מקבלת "חדשנות" אשר גורמת לו להצחיק שוב ושוב.



📌פעולה ותגובה בקומדיה פיזית
תגובות הינן אלמנט חיוני בקומדיה פיזית.
אם קיימת פעולה המשפיעה על השחקן, חייבת להיות גם תגובה.
דריכת על קליפת בננה הינה פעולה.
החלקה, נענוע ידיים, בעיטת הרגליים ולבסוף נפילה = התגובה.
עצם הדריכה על הבננה לא הייתה מצחיקה אבל התגובה כן הצחיקה.