דף זה מוקדש למורי, פיליפ גולייה, philippe Gaulier
- שפתח בפניי עולם של דמיון, הומור וליצנות.
את מה שלמדתי ממנו אני נושא איתי עד היום, בכל מופע ובכל מפגש עם קהל.



שם הסדנה: "כמה כיף להיות אידיוט"
אצל גולייה, להיות "אידיוט" אינו עלבון.
זו היכולת להפסיק להעמיד פנים, להעז להיכשל ולהמשיך לשחק.

דוגמה: אנחנו בתחרות "חוות החיות."
ליצנים עולים על הבמה וגועים כפרות לעיני קהל הצופים.
בהתאם לתשואות קהל המעריצים,
הליצן שגועה מכל ליבו ובצורה המשכנעת ביותר
- הוא הזוכה.
כמובן שככל שתגעו, תנערו, או תנבחו חזק יותר ומעומק לבכם ותחושו את
ההנאה הענקית שלכם מהתוצאה, תהיו מצחיקים יותר.
אם הקהל צוחק, אתם מתקרבים לליצן שבכם.
אם לא, אצריך להמשיך לחפש אותו.



הליצן לא עובד "פסיכולוגית". אין לו עבר.
הוא לא באמת בוכה.
כאשר הוא "בוכה" הוא לא עושה זאת בשיטת סטניסלבסקי,
הליצן אינו מחפש רגש בעבר שלו.
הוא חי ברגע הזה.
גם כשהוא בוכה, הוא עדיין משחק עם הקהל.

ככל שאני לומד יותר על ליצנות,
כך אני מבין עד כמה זו אחת האמנויות הקשות והאציליות ביותר באמנויות הבמה.

המשך בעמוד הבא