הדרך להבנת ההומור המשך

* קסטלר תופס את ההומור כהצגת בעיה שאותה צריך האדם לפתור.
הפתרון הוא מחשבתי יצירתי.
המחשבה מקשרת בין שני מישורים שמטבעם לא היו אמורים להופיע יחד.
החשיבה היצירתית מוצאת את הדרך לחבר ביניהם.
קסטלר מכנה סוג חשיבה זה ביסוציאציה. (Koestler, 1964, 27, 44-67.



* דאבונו מכנה חשיבה יצירתית חשיבה רוחבית (חשיבה לטרלית).
זוהי חשיבה ששואפת לסלול דרכים חדשות ולמצוא פתרונות חדשניים.
לעתים היא פרובוקטיבית ומאתגרת.
חשיבה רוחבית יעילה במיוחד בפתרון בעיות וביצירת רעיונות חדשים כמו
בהומור או כשאנו מקשיבים לבדיחה.
המחשבה משוטטת לאורך מסלול החשיבה הראשי וברגע של הפואנטה היא סוטה
למסלול חשיבה צדדי.
מרגע זה אפשר להבין את ההיגיון שמקשר בין שני המסלולים
(דה-בונו, 1988, 32-31, 221; 1994,29-28).
כשאדם צוחק זה סימן שהבין את ההומור; כאשר אדם צוחק ממצב של הומור,
הרי שהבין כיצד ההומור נוצר.
הומור יסודו בהבנת התהליך או הבנת המצב ההומוריסטי.
כדי שייווצר הומור צריכה להתקיים אי התאמה קוגניטיבית בין המוכר או הצפוי
(המודל שטבוע במוחנו) לבין האובייקט או הגורם החיצוני שהאדם קולט ברגע נתון.
"אי התאמה" (Incongruity) הינה אחת התיאוריות המרכזיות בחקר ההומור,
שלגביהן יש הסכמה כללית בין החוקרים שהיא תקפה בכל מצבי ההומור
Auboin, 1948, 52, 69;22 ( Davies, 2012 Walker Washburn,1919;
, Mindess, 1971, 21-22; Moreal, 1983, 43 Schopenhauer ;1966;
Suls, 1972; Swabey,1970 1992;Forabosco,; סובר, 2009, 19-18)

* לצחוק ממצב של הומור פירושו שהבנת את דרך היווצרותה של אי ההתאמה.
כל מצב של הומור הוא "בעיה" שהקולט אותה צריך לפתור.
הפתרון הוא קודם כול קוגניטיבי,
כפי שבעיה מתמטית היא שאלה קוגניטיבית ודורשת פתרון בהתאם.
ישנן רמות שונות של בעיות שדורשות פתרון ברמות שונות של חשיבה או של ידע.
ישנן בעיות שדורשות ידע רחב וחשיבה מורכבת ובעיות אחרות שדורשות
ידע מצומצם יותר ורמת חשיבה בסיסית.
אולם בכל סוגי ההומור יופק צחוק רק אם נמצא בו הפתרון הקוגניטיבי.
ישנן רמות שונות של חשיבה בכדי לפענח ולהבין את מצבי ההומור השונים:

שלומי אלגוסי מסביר ומדגים הרצאות מצחיקות

שלומי אלגוסי מסביר ומדגים הרצאות מצחיקות

א - הרמה הבסיסית.
רמה הבסיסית של פיענוח ההומור נמצאים המצבים הנוגעים להתנהגות
הגוף של האדם במצבים שונים.
לדוגמא, אדם מחליק על קליפת בננה ומישהו שצופה בו צוחק.
הצחוק של הצופה אומר שהחלקה על בננה סותרת את המודל שלו שלפיו אדם
צריך להמשיך ללכת ולא להחליק.
החלקה פירושה אי התאמה בין המודל לבין ההתרחשות במציאות.
מצבים הומוריסטיים דומים;
אדם הולך ברחוב ומכנסיו קרועים מאחור, ילד קטן שפניו מרוחות בגלידה,
אדם יושב במסעדה והכיסא עליו הוא יושב נשבר והוא נופל.
כל המצבים הללו הינם מצבי הומור בסיסיים שדורשים השקעה אינטלקטואלית
מועטה ומושתתים על הידע הבסיסי
הנרכש שיש לכל אדם לגבי התנהגות הגוף במצבים שונים.
כבר מגיל שישה חודשים לערך צוחק התינוק ממצבים בסיסיים של איֿ התאמה מהסוג הנ"ל;
כשהאב או האם שמים מוצץ בפה או את הכובע של התינוק על הראש,
או כשהם עושים לו "פרצופים" משונים.
הומור מסוג זה נמשך לאורך כל שנות חייו של האדם.
ליצני הקרקס והקומיקאים הקלאסיים של הסרט האילם כגון צ'ארלי צ'אפלין,
באסטר קיטון ולורל והרדי
ביססו את ההומור שלהם על סוג כזה של מצבים קומיים.

ב - רמת הביניים.
ברמת הביניים של פיענוח ההומור נדרשת חשיבה מבוססת על ידע אינטלקטואלי.
לעיתים הידע הנדרש הוא מועט ולעיתים רחב יותר.
כשהמורה שואלת את התלמידים כמה זה שתיים ועוד שתיים ותלמיד עונה חמש,
יהיו תלמידים שיצחקו.
הסיבה לכך היא שהם גילו אי התאמה בין התשובה לבין מה שהם יודעים כתשובה הנכונה.
כדי לצחוק במצב הזה, המוח עובר תהליך של חשיבה באמצעותו נבדקת אי ההתאמה
בין התשובה לבין המודל שלהם.
כאשר במשחק טריוויה נשאלת השאלה מהי בירת צרפת והתשובה
הניתנת היא מרסיי,
מי שצוחק פיענח והבין את אי ההתאמה בין התשובה לבין הידע הנכון
שיש לו באותו עניין.

ג - הרמה הגבוהה.
ברמה הגבוהה של פענוח והבנת ההומור נמצאים מצבים קומיים או תבניות
הומוריסטיות מורכבות, שמחייבות את המוח לחשיבה לא קונבנציונאלית.
בתוך קבוצה זו של מצבים קומיים ניתן לכלול את הבדיחות המילוליות,
הקריקטורות, וסוג מסוים של ההומור המילולי.

המשך מאמר על הומור וצחוק
050-7818483