המתח ניכר באוויר ועל פניהם של ההורים.
וכמו בכל ניתוח מתקיימים נהלים שנועדו להבנה ולהסברה
מה הולך להיות בניתוח ולאחריו?
מין פרוצדורה שכזאת.
אני נמצא בחדר ביחד עם ההורים והילד ועם גל מתאמת המחקר.
זה הזמן להשתמש בהומור להוריד מתח ולחץ.
בזמן הזה, ב"סיר הלחץ" הזה, אני נכנס לתמונה ומסיח את דעתם של ההורים
והילד בקטעי הומור וצחוק, המתאימים ומותאמים גם למבוגרים
גם לילדים וגם לסיטואציה.
(נ.ב. אם נכנס לחדר איש מצוות הרופאים הוא משתתף באותה פעילות שאני מציע.
מפליא עד כמה הזרימה עובדת)
לדוגמה: אני פונה לילד ושואל אותו: "בן כמה אתה שוקל?" ההורים מיד צוחקים,
(הצחוקים שלהם לא מגיעים מהראש, מגיעים, מהבטן, מבפנים שבבפנים)
הילד אחרי שהוא קולט גם מתחיל לצחוק.
הצחוק שלו מגיע מהאווירה, מהצחוק המדבק.
ככה זה, לפעמים. המתח מתחיל להתפוגג.



* דוגמה נוספת שהתפתחה בתהליך המחקר, תוך כדי שיתופו של הילד.
אני משתמש בחפץ, חבל בצבע אדום, אורכו מטר ועשרה, אני יכול ליצור עם
החבל כל מיני צורות מדומות והאנשה של אותן הצורות.
פורס את החבל על מיטת הילד ויוצר צורת לב. (ראו תמונה מעלה)
שואל את הילד: "מה זה?"
הילד מיד מגיב: "זה לב!"
מתחיל בדוגמה נוספת מסובב את החבל כדוגמת שבלול. שואל את הילד:
"מה זה?" הילד עונה: "צינור של כיבוי-אש.
(הייתי בטוח שיאמר שבלול. אבל ילד כמו ילד, הדמיון שלו פתוח ומשוחרר)
ואנחנו ממשיכים פעם אני מבצע ושואל. ופעם הילד מבצע ושואל.
העניין מתחיל להיות מסובך, הילד מבצע כל מיני צורות עם החבל שאין לי מושג איך הן נוצרו.
ואני תקוע. לא מבין. מבקש מהילד: "תן לי רמז?"
הילד עונה: "זה מתחיל באות מ'... (מֵם) ואני אומר לו: מממ... במ'...
מנסה את מזלי ולא מצליח.
הילד מגלה לי: "מגלשה מים בבריכה, כמו בלונה-גל."
וככה זה נמשך במשחק עם התחלות של אותיות... זז... וטההה...
ולחחח... וכולם צוחקים משפת המוווו... והתזזזז...
ועוד כל מיני בדיחות וורבליות, מעשה שובבות, ליצנות, פנטומימה, להטוטנות וכדומה.

* * * * *
עצה מהשטח לי אליכם -
בצעו קטעים קצרים, ויזואליים ומינוריים שלא דורשים מחשבת יתר.
שתהיה לכם היכולת לקפוץ מקטע לקטע, אין סדר בדברים.
הכול בהרגשת הרגע, הרגע הזה.
אתם יכולים לתכנן מליון דברים בראש ושום דבר לא יעבוד.
וזה הזמן, זה הרגע, הרגע שלנו. בנוכחותינו המלאה.
וכל מה שאנחנו יודעים ויכולים לתכנן לא יעמוד במבחן מול המתח,
החרדות והלחץ שהמשפחה נמצאת בו בנקודה זו.
אי הוודאות מכניסה את ההורים ללחץ ולדאגות וזה מיד משפיע על הסיטואציה
ועובר לילד כמו ברק מחשמל.
לכן עלינו שוב לנשום ולנשום ולרווח את הנשימה שלנו ושניתן לאחרים
הנמצאים סביבנו מרחב נשימתי ונעניק להם את הכוח והיכולת
לנשום איתנו נשימה עמוקה ומשחררת.
אני יכול להמשיך לכתוב ולתאר אבל אין לי דרך אחרת להסביר את התחושה,
מה בדיוק קורה ועובר על המשפחה במצבים אלה, זר לא יבין זאת.
גם אם מישהו מכיר ועבר את הסיטואציה הזאת.
הן כליצן רפואי והן כהורה שלקח את בנו לניתוח. זה לא ניתן להסבר וטוב שכך.
כל אחד לגופו. כל אדם עולם מלא ברגשות.

* * * * *
כתבה בנושא - צחוק הומור וליצנות רפואית