מאחורי הוילון מתדרכים את ההורים והילד לקראת כניסתם לחדר ניתוח.
לפי סדר הנכנסים. ראשון פרופ' זהבי המנתח.
לאחר מכן רופא מרדים. ולבסוף אחות חדר ניתוח.
אני דרוך בהאזנה למה שקורה בחלל החדר.
מבעד לוילון אני שומע את קולו הרך של פרופ' זהבי
הפונה לאם בנוכחות הילד: "הנייד שלי רשום לך כאן על הדף,
אם משהו לא ברור לך? אם את מרגישה שמשהו לא נראה לך?
אם יש לילד כאבים, עולה לו החום, יוצא לו דם?
אני זמין בכל שעה, את יכולה להתקשר אלי בשתיים בלילה.
בשלוש בלילה הנייד שלי תמיד לצידי."
הלב שלי מתרחב. אותי זה הרגיע.
מזמן לא שמעתי משפטים כאלה. זה נותן כוח שיש מישהו מבוגר אחראי.
המילים שאומר אותם פרופ' זהבי הם לא סתם עוד מילים בשביל הפרוטוקול.
יש משהו אמיתי, מנחם, מרגיע בקולו.
אנסה לתאר זאת: כמו סבא המדבר אל הנכד, איזו סבלנות יש לו לסבא?
איזו אהבה אין סופית יש לסבא? זה הכיוון. מילים מלטפות, מְרַכְּכוֹת ואוהבות. אני נמס בתוכן.



שקט לרגע. פרופ' זהבי מדבר אל הילד כאילו שהוא מדבר עם שותף לניתוח.
פרופ' זהבי: "מה שאני עושה לא יכאב לך, אולי כשתתעורר יכאב מעט, פחות מכאבי שיניים.
אם כואב לך תוכל לקחת 'אקמולי.' אתה לא תרגיש שום דבר מהתפרים כי הם נמסים,
אני מדביק לך את הפתח הפתוח בדבק שאני קונה ב'הום סנטר.'
אני שומע וצוחק, מעיר הערה 'יש גם באיקאה.'
(מאחורי הוילון פרופ' זהבי עונה לי): בהום סנטר זה דבק מעולה שלוש שניות נדבק וזהו.
היום אחרי הניתוח תתאוששו כמה שעות ותלכו הביתה.
יום יומיים ואתה משחק עם חברים כאילו ששום דבר לא קרה."

שיתוף פעולה פורה בין כל הצוות.
מי שיסתכל מבחוץ לא יכול להבין מה לליצן ולחדר ניתוח.
טוב.
האם ואני מתלבשים בבגדים סטריליים, חלוק, כובע ונעליים.
אני מניף כפות ידיים כדוגמה לרופא מנתח. עָלֵק.
(נכון שאני ליצן, אבל גם אני למדתי שבע שנים. עד כיתה ז')
אנחנו הולכים יד ביד: הילד באמצע, אמא מימין ואני לשמאלו.
כמה מטרים ואנחנו מגיעים לתוך חדר הניתוח.
כל הדרך אני מבלבל להם את הראש. הסחה.
נכנסים, מקבלים אותנו יפה. כל הנוכחים מתחילים להתבדח איתי.
"בעיה קטנה שאתה עושה. אנחנו מרדימים אותך!"
אני מנסה לצאת מהמבוך "אפשר להרדים ביחד, קלי קלות." זורק בדיחה לאוויר:
"שמעתם שרמי לוי קנה את ערוץ 10 (שקט לרגע)
ומכר אותו ב – 9.90 ש"ח." צחוקים... (אני מרגיש שגם מי שלא הבין את הבדיחה צוחק)
הילד רגוע עולה למיטת הניתוחים, אין מתח, האם קצת במתח,
האחות מחזיקה במסכה קטנה ומוסיפה הסבר קל לילד.
"מסכה בטעם תות" אני זורק לחלל "בטעם בזוקה". המרדים מבקש מהילד לנשום...
"לספור, אחד עשרים ואתה נרדם."
אני מעיר את הערותיי: "אחד עשרים."
הילד משתף פעולה, אני מידי פעם זורק מילה, קשוב מאוד למה שקורה.
החומר המרדים הוא גז צחוק, והוא אמור להשפיע מיד.
סופרים עד עשר ונרדמים.
כל זה יקרה אם הילד יהיה רגוע. ואם לא?!
זה יכול להמשך יותר זמן ויותר חומר כימי ייכנס לגופו, לכן חייבים להירגע ולהרגיע,
לנסות להסיח את דעתו של הילד כמה שיותר כדי שחומר ההרדמה ישפיע וכך יירדם מהר.
הילד נרדם. האמא רוכנת מעליו ומנשקת אותו. דרמה קטנה.
הצוות הרפואי לא מאפשר לדרמה להימשך ומבקשים מאתנו לצאת החוצה.
אני לוקח איתי את הגרביים והנעליים של הילד ויוצא עם האם אל מחוץ לחדר הניתוח,
בדרך למסדרון ההמתנה.
האימא מבולבלת לא יודעת לאן ללכת, אני מנחה אותה.
מורידים את הבגדים הסטריליים בהם נכנסנו לחדר הניתוח ויוצאים אל המסדרון הפתוח.
האם מברכת אותי בלי סוף. זה עוד זמן להסחה. אני אומר לה שנתראה בחדר האשפוז.
מה שנותר לי כדי לסיים את התהליך בליווי הזה הוא להמתין לילד
שיגיע לחדר בו התאשפז לראשונה, יפקח עיניים, יראה אותי, אני אסמן לו ביד לביי.
ורות סוף!
הילד לא ישכח כמה כייף והקלה היו לו ביום הזה.

הורים מברכים:
"בוקר של אור שלומי היקר והאהוב עלינו תודה רבה רבה לך על מי שאתה!
קסם, תרתי משמע! :)
תודה שהיית, בדיוק בזמן הנכון ברגע הנכון עזרת לנו מאודדדדד, לכולנו :)
צחקנו כמו שמזמן לא צחקנו :)
יום נפלא, שניפגש בשמחות ובבריאות.
שלומי, אכן מבורך! מדהים!
קוסם אמיתי, של הרגש, הנפש והגוף ממש מרפא הוליסט."
- איריס אמא של אלעד

"מקסים מקסים, מקסים!!! העברתי לכל הצוות" -
גל ציגלניק שותפה בפועל בצוות המחקר

"ושלומי יקירנו, תודה ענקית שעשית לנו הכנה נפלאה לניתוח!
שחררת את כולנו!
נקרענו מצחוק, זה היה בריא!
ושמחה שקיבלנו את המאסטר הליצנים הרופאים - אותך!
כולנו עדיין מעלים קטעים מצחיקים, כולל אבא חיבוקים מאתנו."-
איריס אמא של אלעד

שלומי אלגוסי ליצן רפואי במחקר בחדר ניתוח