לדוגמה: ליצן ג'אגלינג יכול להיות ג'אגלר מבצע מעולה, אך ליצן גרוע,
מפני שחסרה לו היכולת או הידע לגרום לאנשים לצחוק.
ליצן טוב או (יעיל) אפקטיבי, יכול להחיות את הקטע לקהל ולגרום בקהל צחוק ספונטאני,
הקהל חייב לצאת מההופעה בידיעה שעשה כייף-חיים
(הקהל חייב לצאת מרוצה, קיבל תמורה לאגרה) אם הליצן גרם להם לצחוק ולשכוח
את תלאות היום-יום לכמה דקות,
אזי הוא עשה את המוטל עליו והשיג את מטרתו.
על מנת לעשות זאת יהיה עליכם לדעת איך להפוך דברים רגילים למצחיקים.
שלושה כדורי טניס כשלעצמם אינם מצחיקים, אפילו כשמקפיצים אותם (ג'אגלינג).
יש להם ערך בידורי מוגבל, אבל, אם הליצן מלווה את הג'אגלינג בדיאלוג
ובהבעה פיזית חכמה, הוא יכול לגרום לקהל
להתגלגל מהמושבים בצחוק.



* ישנן דרכים שונות לגרום לאנשים לשכוח את עצמם ולצחוק, פרט לג'אגלינג,
כמו: קסם, הליכה על קביים גבוהים, הליכה על חבל,
בובה -תיאטרון, פנטומימה, פיסול בבלונים, רכיבה על חד-אופן, על אלו אפשר
למצוא בפוטרות בהמשך הספר.

* * * * *
לפניכם סיטואציה ליצנית



* על מנת להצחיק אנשים, לא מספיק לספר בדיחה מצחיקה זה לא כל כך מה
אתה מספר, זה יותר איך שאתה מספר את זה.
השמעת פעם את אותה הבדיחה מסופרת ע"י שני אנשים שונים?
כשאתה מספר אותה, היא מצחיקה, כאשר מישהו אחר מספר אותה, היא לא מצחיקה כלל.
שניהם מספרים את אותה הבדיחה, ואומרים את אותו הדבר.
אבל אחד זוכה לשאגות צחוק ואילו השני מקבל קהל עם פנים מאובנות ואולי
גניחה מבחילה - תרגיל מילולי (אולי פיהוק או שניים).
המספר המוצלח זוכה לתשואות כי הוא מרים את המאזינים שלו מעל לסביבתם
הרגילה בהווה, ושם אותם בעולם הדמיוני שלו,
בו הם יכולים לחוות ולהתנסות בעיני רוחם, בריחות ובטעמים שהוא מביא לסצנות שהוא מתאר.
הם עוקבים אחרי הסיפור שלו בעניין רב ובתשומת-לב,
שכאשר מגיעה "שורת המחץ" היא תופסת את הקהל
בהפתעה גמורה וזו גורמת להם להתפוצץ מצחוק.
אם אותה הבדיחה מסופרת בדרך שגרתית, זה משעמם.
המאזינים לא ממש מקשיבים ועוקבים בעניין או יכולים לנחש את הסוף לפני שהסיפור נגמר.
ההבדל (היסודי) הבסיסי בין שני המספרים האלה הוא בגישה שלהם.
האחד מספר את (הבדיחה)
הסיפור שלו בהתרגשות ומשכנע ואילו השני פשוט חוזר ומספר משהו ששמע,
ללא גיוון בקולו, ללא רגשות או ללא הבעה-פיזית כלשהי.



המשך