בסוף כמעט כל הופעה קורה אותו הדבר.
מישהו ניגש, לוחץ לי את היד ואומר:
"מזמן לא צחקתי ככה!"
אני מחייך, מודה לו וממשיך להיפרד מהאנשים.
אבל בדרך הביתה המשפט הזה נשאר איתי.
אני חושב עליו שוב ושוב.
למה דווקא מזמן?
מה קרה בדרך, שצחוק הפך לדבר שאנחנו כמעט צריכים להזכיר לעצמנו?



אני חוזר שוב ושוב על המשפט הזה.
"מזמן לא צחקתי ככה."
מה מסתתר מאחוריו?
כמה זמן זה "מזמן"?
ומה קרה באותו ערב, שפתאום משהו השתחרר?
פעם הייתי שומע את המחמאה הזאת, מחייך וממשיך הלאה.
היום אני עוצר.
אני מקשיב לה.
בשנה האחרונה התחלתי לחפש את הרגע שבו המשפט הזה נולד.
תוך כדי ההופעה אני מביט בקהל.
לא על מי שמחייך. על מי שמתפרק מצחוק.
פתאום זה קורה.
הראש נשמט לאחור. היד נשלחת אל הבטן.
הגוף כולו מיטלטל בלי שליטה. אדם מבוגר נראה לרגע כמו ילד.
ואז זה מדבק.
עוד אחד צוחק.
ועוד אחת.
גל של צחוק עובר באולם, בלי הזמנה ובלי תכנון.
באותם רגעים אני מבין שהצחוק הוא הרבה יותר מבדיחה טובה.
הוא רגע נדיר שבו אנשים מרשים לעצמם להשתחרר.
אולי בגלל זה, בסוף ההופעה, הם ניגשים אליי ואומרים:
"מזמן לא צחקתי ככה." לא רק להצחיק.
אלא להזכיר לאנשים כמה טוב לצחוק.



בעודי אני מתלבט עם עצמי, שוחחתי עם חברי למקצוע,
זיו ברייטברט.
ניסינו להבין מה מסתתר מאחורי המשפט:
"מזמן לא צחקתי ככה."
פתאום ראינו שיש לו שני קולות.
הקול של מי שאומר אותו.
והקול של מי ששומע אותו.
הקול של מי שאומר:
מנקודת מבטו של שומע המשפט:
"מזמן לא הרשיתי לעצמי להשתחרר."
"מזמן לא עשיתי משהו רק בשבילי."
"שכחתי כמה צחוק יכול להקל, אפילו לרגע, את המשקל של החיים."
והקול של מי ששומע:
"תודה."
"תודה שנגעת בי."
"תודה שהזכרת לי למה בחרתי במקצוע הזה."
"תודה שנתת לי עוד סיבה להמשיך להצחיק."
אבל מכל המחשבות שעלו, שאלה אחת נשארה איתי יותר מכולן.
למה אנשים מחכים כל כך הרבה זמן כדי לצחוק?



זה משפט שאני שומע שוב ושוב אחרי כל הופעה.
"מזמן לא צחקתי ככה."
פעם חשבתי שזו מחמאה.
היום אני מבין שזו תזכורת.
תזכורת לעצור.
להרפות.
להיפגש באמת. לתת מקום לצחוק.
ואז מגיע הרגע האחרון - מחיאות הכפיים.
לא בגלל הבדיחות. בגלל התחושה שנשארת.
ואם מישהו ניגש אליי בסוף ואומר:
"מזמן לא צחקתי ככה."
אני יודע שלא רק הייתה הופעה טובה.
היה ערב שבו אנשים הרשו לעצמם פשוט לצחוק.
יש רגע שבו מפסיקים רק לצחוק - ומתחילים להרגיש.

מאת: שלומי אלגוסי
תודה לחברי, עופר לנגר, ולחברי למקצוע, זיו ברייטברט,
על השיחות, המחשבות והתובנות שתרמו לכתיבת הדברים.