המופע הכי, הכי שהשאיר עלי רושם ואזכור אותו עוד שנים רבות.
בתאריך 1.1.2017 מקום - "חמי געש"- געש. מופע לפתיחת השנה האזרחית החדש.
מופע בידור בהתאמה אישית הוצג בהצלחה רבה בפני עובדים ואנשי צוות בחברת "טבעול".
מופע בידור שאני אף פעם לא יודע איך הוא יתחיל. ואיך הוא ייגמר.
אבל הפעם. ציפתה לי הפתעה.



הקהל האדיר והנפלא שהיה באולם מפתיע גם אותי.
התערבותו של הקהל בחלק המרכזי של המופע ושדרג אותו ברמות בלתי נתפסות.
ואני נשאר עומד ב"צל" בפה פעור.
ושואל אותי: "איך לא צילמתי את המופע?! איך?! איך?!"
אז ככה... המופע מתחיל.
חיים שפיר (צוות הכל שפיר) הפרטנר הבלתי מעורער שלי למופע "כמה צחוק".
מסביר איך הצחוק מתחיל: "תינוק, ברגע הראשון כשהוא יוצא מרחם אמו, הוא בוכה.
ומה כולם רוצים שהתינוק יעשה?! יחייך! יצחק!
ומה אנחנו עושים כדי שהתינוק יצחק?! הכל! בו!.. בה!.. קוקו... קולות, פרצופים,
מתחפשים. שמים סיר על הראש.
מכניסים לפה מוצץ של תינוק."
השפה התינוקית הופכת לשפה מצחיקה. והמופע מקבל זווית ראיה מקורית נוספת.
ומבלי הודעה מוקדמת. מישהי שיושבת בקהל מגיבה לקולות שחיים הפרטנר הוציא בזה הרגע.
מישהי בקהל מתחילה להשמיע קולות של חיות:
"איך עושה חתול?! מיאוווו! איך עושה פרה?! מווווווו... סוס?! ברררררר!"
האמת, מצחיקה כזו לא הייתה לי מזמן בקהל. ואני כמעט ועושה במכנסיים.
הקהל מוחא-כפיים בהיסטריה. איזה כיף!
הזמן שלי הגיע לעלות לבמה. מנצל את הסיטואציה ומצטרף בקול תשואות למתנדבת בקהל.
כעבור מחצית מזמן ההופעה. תוך כדי המופע אני פונה אל התנדבת בקהל.
מחליפים בנינו כמה מילים וכמה צחוקים.
הכל באווירה טובה ותוך כדי זרימה.
אני מעלה את העניבה שלי מעלה (טריק כזה) המתנדבת מתעצבנת.
מחזיקה בידה תיק ורוצה לזרוק אותו עלי. תוך שממלמלת כמה מילים.
אני לא יודע אם זה בצחוק או שנעלבה ממני. (שהעליתי את העניבה)
ברגע האחרון מישהו מחזיק אותה.
אני ממשיך להתלוצץ. הקהל ממשיך לצחוק.
מוציא מכיס מכנסי מטפחת אדומה קטנה, (גודל 5 על 5 סנטימטר)
מחזיקה אותה בשתי ידיי כאילו הייתי לוחם שוורים. (מנפנף במטפחת)
"בואי! קדימה! נראה אותך!" (מפגין רוח וצלצולים)
הקהל משועשע עד עמקי נשמתו.
הבחורה מהקהל רגועה לגמרי.
המופע ממשיך בצחוק ודמע.
אין דברים כאלה!
תודה על ההזדמנות שניתנה לי.