להיות ליצן רפואי בחדר הניתוח
אי אפשר להתרגל למקום.
הוא לא הבית.
זו לא המיטה שהילד מכיר,
אין הצעצועים האהובים, אין הריחות המוכרים, אין תחושת ביטחון.
יש מקום חדש.
זר. לא מוכר.
ואת המתח הזה אפשר להרגיש עוד לפני שמישהו אומר מילה.



כעת מגיע הרגע שלי.
אני עומד להיכנס לחדר.
אני לא חושב איך להצחיק.
אני חושב איך להיות שם.
אני יודע שמסתכלים עליי ושואלים את עצמם:
"מה כבר ליצן יכול לעשות כאן?"
אין לי תשובה מוכנה.
אני לא נכנס עם תוכנית.
אני נכנס עם נוכחות.

אני נושם.
ושוב נושם.
ומאפשר גם לילד ולהוריו לנשום.
משם הכול מתחיל.
לא מהבדיחה.
לא מהקסם.
לא מהאף האדום.

מהנוכחות.

זו אולי המיומנות החשובה ביותר של ליצן רפואי.

כעשרים דקות אני מלווה את הילד ואת משפחתו בחדר האשפוז.
לאחר מכן אנחנו ממשיכים יחד אל התחנה הבאה -
חדר ההמתנה שלפני הכניסה לחדר הניתוח.
העבודה שלי מתחילה בנשימה. לנשום. ואז לאפשר גם לאחרים לנשום.

לפני הכניסה לחדר הניתוח -
שיתוף פעולה בין הליצן הרפואי לצוות המרדים.