אי אפשר להתרגל למקום. זה לא הבית, זאת לא המיטה שהילד מכיר,
אין לילד את הצעצועים שעוטפים אותו, הכרית הרכה.
הריחות במחלקה לא מתקרבות לריחות הבישולים שיש בבית. המקום זר, חדש.
החדש הזה מרתיע, לא מובן.
זאת המתיחות שאותה אני מרגיש בחלל.
אני חושב את זה עכשיו תוך כדי העלאת המצב על הכתב.



ואת כל מה שאני כותב ברגע זה ולאחריו.
אני כליצן רפואי ממוקד ב...איך לעבור את מבחן הקבלה?
מה יקרה ברגע שאני אכנס לחדר? מה מצפים שיעשה ליצן? "ליצן!"
אני יודע שאנשים רואים אותי ומרימים גבה.
אין להם שום מושג לאן אני הולך להוביל את המצב הזה.
תנועות הגוף של הנוכחים בחדר משדרים מתח וחרדה.
אני לא צריך להוסיף עליהם את המתח שלי.
לכן אין לי שום מחשבה על מה יקרה.
אני מרגיש כמו מישהו שקפץ למים בפעם הראשונה בחייו.
ואין לו מושג אם המים עמוקים. אם הוא יודע לשחות. זאת ההרגשה.
ברגע שהמחיצות הורדו, אני מתחיל בעבודתי.
והיא? לנשום, לנשום ולנשום.
לנשום ולאפשר גם לסובבים אותי לנשום והשאר מגיע מאיפה שהוא.
מהנוכחות! זאת המילה. נוכחות! להיות נוכח.
אין לי הסבר מדויק מזה. וטוב שכך.

הזמן בו אני מבלה בחדר האשפוז הוא בין רבע שעה לעשרים דקות.
לאחר מכן עוברים לשלב הבא חדר ההמתנה לפני הכניסה לחדר הניתוח.