פרסום ראשון - מונולוג שהורדתי ממחזה "להיכנס החוצה"



רינת : זה כמו לשרוק בים. לשרוק... נסית פעם לשרוק בים..?
(שתיקה) נסית?.. לא!.. (שתיקה) לא ניסית!.. (שתיקה) תנסה!..
(שתיקה) למה שלא תנסה? אפילו לשרוק אתה לא... (שתיקה)
איך תדע? אני ניסיתי... הרבה פעמים ניסיתי... גם בים וגם ביבשה.
ומה?! אין... כלום... לא יוצא. אני לפחות מנסה... אין לי מזל... (שתיקה)
תמיד קנאתי באלה שיודעים לשרוק. שיוצא להם חלק מהשרוול.
בשריקות המשפחתיות. בטח זה משהו שבא מהבית... הזה... לרצות
לשרוק. הצורך הזה בלהגיד משהו. לכוון. להתכוון... לשתף מישהו.
להתחלק... כשאתה לבד אתה לבד... אין למי...
תשאל את כל יושבי על הברזלים... תשאל כל שופט כדורגל איך זה מרגיש...
בעננים. תחיית המתים... (שתיקה) לשרוק. לנשום. להתחבר. להקשיב.
לענות... אם לא לענות לפחות לנסות לשרוק!.. לצחוק. לבכות.
זה אנושי. ה...לשרוק... הרגשה שאתה נושם... שמסובבים אליך
את הראש... זאת גם דרך להתחיל. מה שאתה שומע!.. (מתמהמה)
שרקת משהו?! שרוק משהו!.. אם אין לך את הרגע הזה
שהשריקה באה לך מבפנים. רגע של קריאת ה...קוקוריקו. הניצוץ!..
רגע שאתה באמת רעב. שהרעב דפק לך בדלק מזמן.
שאתה לא מצליח להירדם. רגע שהחשמל נדלק מבפנים.
בקרביים. בעצמות. רגע קטן אחד שאתה באמת קיים בשבילו.
שחיכית לרגע הזה הרבה רגעים קטנים.
והיגיע הרגע. רגע האמת. לשרוק. לשרוק לרגע הזה... כן.
מחר הרגע הזה לא יהיה קיים... (שתיקה) להיות!.. להיות ברגע! כן.
אז בשביל מה כל זה להיות ולא להיות. בשביל מי?! אם נשאר לך בבית
רק הקשה מהלחם... אחרת מה זה שווה כל זה בחיים לעזאזל...
(שתיקה) זה אולי טוב לתיאטרון. בישיבה בתוך תחת נפוח, מרופד ונפוח.
ודביק. דביק ונפוח ומרופד. לא ככה באמת... (שתיקה) בשביל מה?!
שאני ככה כאן. שורקת. בלילות... בשביל מי?!

ישראל גוריון כותב - על המחזה - להיכנס החוצה