בכי של צחוק

בכי של צחוק - לצחוק מבעד לדמעות

שמי שלומי אלגוסי, קומיקאי, סטנדאפיסט מרצה להומור ומשתתף במחקר בתחום המשלב הומור ופוריות.
בעקבות מעורבותי בתחום הליצנות רפואית במחקר בינלאומי חדש בנושא IVF הפריה חוץ גופית, ברצוני לשתף אתכם במספר חוויות מעשירות משדה עבודתי.
* מזה חצי שנה אני משתתף במחקר הבוחן התערבות בהומור ובצחוק בתחום הפוריות, אחרי החזרת הביציות המופרות לרחמן של המטופלות.
לראשונה נתקלתי בדבר בלתי צפוי ולאחר דין ודברים עם שני פרופסורים קבלתי את אותה תשובה. כזה הוא המקרה.

שלומי אלגוסי, קומיקאי וסטנדאפיסט משתתף במחקר בתחום המשלב הומור וטיפולי פוריות.

טיפולי פוריות - ליצנות רפואית - סיטואציה

*תוך כדי שאנוכי ממתין שתחזור המטופלת מהחזרת הביציות המופרות, בזמן הזה אני אמור להיכנס לחדרה בהפתעה ולהתערב, ליצור מצבים
הומוריסטיים ומצחיקים.
בעודי ממתין, ניגשת אלי אחות המחקר ואומרת לי: "המטופלת הגיעה. אבל... שתדע... היא בוכה." - ואני?! באותו רגע, "מחשבות רבות בלב איש,"
ומיד אני מוצא את עצמי כאילו אחד שכוסס את ציפורניו לפני החלטה גורלית.
מה אני עושה עם האינפורמציה שנזרקה לעברי?!
זו הפעם הראשונה שאני נתקל בהחלטה מה עושים במצב שכזה?! מאז שאני עובד כליצן רפואי, קרוב ל 15 שנים.
איך שלא יהיה אני נדרש מתפקידי זה לגשת ולנסות להצחיק, מה עושים?!
לוקח לי בדיוק תשעה צעדים ממקום מחבואי. מסתתר שמא יראו אותי מטופלות, כי אני אמור להיכנס בהפתעה.
לידיעת הקוראים ההפתעה היא כפולה: הפתעה ראשונה, הידיעה שהמטופלות אכן מחכות להפתעה שתגיע אליהן, והפתעה השנייה היא,
שתהיה זו דמות ליצנית.
מי בכלל חושב שבסיטואציה הזו ובמקום הזה מסתובב ליצן. נו באמת!!! לא להאמין.
אין סיכוי בעולם, שבשלב אחרי החזרת העוברים לרחמן יכנס ליצן, לכן זאת הפתעה בפני עצמה.
אני אמור להגיע משום מקום - פתאום במקום טיפול רגיש ומיוחד מגיעה דמות ליצנית.
בחיים לא יצפו לזה, שתסתובב במחלקת פוריות דמות ליצנית. זה מתאים למחלקת ילדים.

שלומי מבצע קסם כדורים אדומים כחלק מהקטעים שהוצגו במחקר

ליצן רפואי - טיפולי פוריות - מתוך כתבה

* * * * *
כך נראית דמותי הליצנית: (ראו תמונה מעלה) חובש כובע טבחים, ווסט קטן אולי היה מתאים לי בגיל בר-מצווה, מכנסיים משובצים,
פפייון ונעלי ליצן. צעד ועוד צעד המוח שלי לא מפסיק לעבוד, מוריד מסלול, מחשב מסלולים חדשים
ובדקה, התשעים, רגע לפני שאני נכנס לפעולה, מזהה בזווית העין את בן זוגה של המטופלת כשהוא אוחז בידיו בשתי כוסות מים ונכנס לחדר.
מנצל הזדמנות ומתחיל לדובב אותו תוך כדי שאנחנו נכנסים לחדר המטופלת. הוא לא קולט מה אני רוצה ממנו.
ככה אני מוצא את עצמי בתוך החדר כשהמטופלת מבחינה בי מיד מתחילה לצחוק. הלב שלי חזר למקומו.
מנצל עובדה זו ומתחיל בדברת בלתי פוסקת כאילו שהרגע שחררו ממני את הוונטיל.
לא עוברות מספר שניות - הדגש על מספר שניות - והמטופלת צוחקת בהיסטריה.
אין לי זמן לחשב מסלול חדש. אני ממשיך בתוך רצף בדיחות האקמול שלי. מסיים בפרצי צחוק שלא נשמעו במקומותינו מאז שרה אמנו.
ככה יוצא לדרכי, חושב מה עשיתי נכון או מה עשיתי כדי שהתסריט הגרוע מכל יתבדה.
נוסע הביתה, ובדרך מחליף במחשבותיי, כמו היו הן כרטיסיות החלטה. מה קרה פה?!
טוב... עובר על כך לסדר היום. אני לא יכול להבין את הסיטואציה הזאת. היא גדולה עליי.
מקרה של בכי ולשנייה הכול מתהפך לצחוק. כזה מקרה לא ראיתי ולא קרה לי. מדהים!
ואני עוד לא מספיק להתאושש. יומיים אחרי אותה סיטואציה, אני ממתין בחדרי. אחות מחקר מספרת לי:
"הגיעה מטופלת והיא בוכה קח זאת בחשבון", מוסיפה ואומרת לי: "היא לבד". טוב, חושב לעצמי, מה שיהיה אמור שיהיה.
אינני יודע מהיכן יגיעו תעצומות הנפש, מנסה לא להיכנס למסלול המחשבות, משיל מעלי כל פגע כאילו שהייתי כלב שהרגע יצא מהמים.
כיצד אני יכול להועיל למישהי שבוכה..? רק לנחם אותה. אבל זה לא תפקידי. צועד את צעדי קדימה. נשמע כמו התחלה של סיפור.
נכנס לחדר, מסיט את הווילון ולנגד עיני מתגלה מטופלת בוכה בכי היסטרי, שמתחלף לבכי מגמגם, ואחר-כך עולה לצחוק בלתי ניתן לעצירה.
אתם וודאי מכירים את הסיטואציה מהסרטים המצוירים כאשר דמות מצוירת מתהלכת והופ הדרך נגמרת והיא מוצאת עצמה מהלכת באוויר
בין שמים לארץ, ומביטה מטה ורואה שאין אדמה ואין שטיח.
מתאוששת ממה שקורה לה, ממשיכה צעד נוסף ואז כמו טיל צונחת מטה. שוב אינני מבין מה עשיתי.
אי אפשר לעצור את הצחוק שלה. צחוקה נמהל בדמעות הבכי שיצאו לה לפני רגע.
אני מספר לכם זאת ולא מאמין.
בטח גם אתם לא מאמינים שזה אפשרי.
טוב, הכול הסתיים, ואני בדרכי הביתה מחפש הסבר לתוצאות מעשיי.
כך חולפים להם הימים.
יום אחד אני פוגש את מנהל המחלקה, פרופ' פרידלר - אתו אני עובד זה מכבר, ומספר לו את סיפורי הבכי.
והוא בקלילות מסביר לי: "הפציינטית שרויה בסערת רגשות שקשורה לטיפולים שעברה,
היא במצב של חומר "דליק" ואתה "הגפרור."
אי-לכך ובהתאם לזאת, כל דבר אשר הסיט את מחשבותיה צפוי היה שיהפוך את פני הדברים לצחוק."
כנראה המראה שלי ולבושי המשעשעים הסיטו את מחשבותיה והובילו אותה לצחוק היסטרי.
"כך בני-אדם מתנהגים במצבים כאלה. אגב, הצחוק שלה הוא 'טיפולי', משחרר."
אני לא בדיוק מעכל את מה שהפרופסור המלומד אמר ושואל הפעם מומחה נוסף, שותפי להרצאה, פרופ' אריה סובר, חוקר הומור.
וגם הוא עונה לי את אותה תשובה. אה! פלא! איך לא ידעתי זאת.
פרופ' סובר: "המצב בו היא נמצאת יכול להוביל להרמה עבור הנחתה.
ופה מגיע שלב שבו המטופלת מוכנה לקליטת ההומור - מה שהוביל אותה לצחוק גדול.
פשוט ולעניין."
תודו. הבנו משהו.
עלו והצליחו!

מאת: שלומי אלגוסי
הצטרפו למועדון חברים
050-7818483