לדעת סולטנהוף ( Sultanoff 1997, 1995) ההומור הוא השיטה הבריאה
ובעלת העוצמה הגדולה ביותר,
העוזרת לספק פרספקטיבה על קשיי החיים.

* הוכח שרגשות חיוביים הבאים לידי ביטוי דרך הומור וצחוק עשויים ליצור
שינויים נוירוכימיקליים הגורמים לאיזון בתופעות אימונוסופרסיביות
במצבי סטרס או מחלה. (1998 , Sherman ).
ד"ר ויליאם פרי מהמחלקה לפסיכי טרייה בבית ספר לרפואה בסטנפורד,
(שחוקר את הצחוק וההומור למעלה מ- 30 שנה),
משווה את הצחוק לסוג של תרגול גופני.
הצחוק גורם להתנשמות והתנשפות, מאיץ את קצב הלב, מפעיל את שרירי
הפנים והקיבה, ומביא להרפיית שרירים שאינם משתתפים בצחוק.
עשרים שניות של צחוק יכולות להאיץ את קצב הלב פי שניים במשך שלוש עד חמש דקות.
נמצא, שככל שפעילות תאי הרס בגוף, פחותה יותר, כך קטנה ההתנגדות למחלה
ובחולי סרטן ו - style="font-size: 10pt;">HIV, צחוק,
עשוי להיות התערבות קוגניטיבית
- התנהגויות חיובית אשר יביא להגדלת ההתנגדות למחלה 2003
(Indiana State University School Of Nursing, Terre Haute, Ind, USA)

* ההשפעות הפיזיולוגיות של הצחוק בגוף האדם, מעוררות הפרשת אדרנלין
ונוראדרנלין ושחרור קטכולאמינים, ואלו מגבירים את זרימת הדם.
כמו כן מופרשים נאורופפטידים כימיים-משככי כאבים, מפחיתים דלקות,
מזרזים תהליכי החלמה וגורמים להתעוררות הגוף כולו (הצחוק כשיטת ריפוי\
ד"ר יפה שמעוני 2004) תחום הפסיכו- נוירו-אימונולוגיה הנו תחום רפואי חדש,
שמגייס את הצחוק לחיזוק מערכת החיסונית וכפי הניתן להסיק
מהמחקרים השונים המובאים לעיל, הממצאים בנושא מרשימים.

* שילוב ההומור בטיפול הרפואי הוא תחום חדש בישראל שהולך
ותופס מקום חשוב ברפואה המודרנית.
עיקר כוחו בהשכחת כאב, בהעצמת יכולת התמודדות של החולה עם מחלתו
בדרך של הרגעה והפחתת מתחים וכן ביצירת אמון הדדי
וב "שבירת הקרח" בין המטפל והמטופל.



לאחרונה, הוחל במיסוד השימוש בהומור ככלי התערבותי בטיפול בחולים
באמצעות הליצנים הרפואיים ויעיד על כך הליצן הרפואי הראשון בישראל
שלומי אלגוסי.

* ליצן רפואי - מודל הליצן הרפואי מסתמך על המודל ה – clown care unit
"c.c.u” של ליצני ה - "Big Aplle Circus” מניו יורק בבתי חולים לילדים.
הקרקס הפועל בניו יורק כקרקס לכל דבר, מאמן ומכשיר באופן מיוחד ליצנים
אשר תפקידם הוא להגיע לבתי חולים לילדים ולהביא עמם
את ההתרגשות והשמחה הקיימים בקרקס עצמו.
הליצנים מגיעים בלבוש רופא (חלוק לבן), איפור ליצני ואביזרים שונים,
המשמשים אותם מאוחר יותר בעבודה עם ילדים.
העבודה כולה נעשית כפרודיה על הרופאים כשניתן להבחין כי "הטיפול שלהם"
הוא בכוח ההומור, נעשית אחד לאחד עם הילדים המאושפזים.
היא עוזרת להקל על הלחץ בו שרוי הילד, מפאת מחלתו ושהותו בבית החולים,
בעזרת הצחוק והשעשוע אשר הופכים להיות שוב לחלק טבעי מחייהם.
עמותת c.c.u הוקמה על ידי קרקס ועבודת הליצנים ממומנת על ידי תרומות.
קבוצת ה - c.c.u הוקמה בשנת 1986 על ידי מייקל כריסטיאן והצוות הרפואי
של בית החולים לילדים בניו-יורק.



בתחילה למדו הליצניים כיצד ניתן להפיג את פחדם ולחצם של הילדים
המאושפזים על ידי שימוש במכשירים רפואיים כחפצים לשימושים שונים.
הצוות הרפואי הכיר בכוחו המרפא של מפגש זה, הם ראו כיצד שמחה ושעשוע
מרגיעים את הילדים והוריהם.
בהסתמך על מודל זה, הליצן הרפואי בישראל עובר הכשרה בליצנות בסיסית ומעבר לכך,
הכשרה אשר מעניקה לו כלים להתמודדות על הילד החולה בסביבת ביה"ח.
* הקורס הראשון בליצנות הרפואית בישראל נפתח בבית-חולים "אסף-הרופא" 16
באוקטובר 2002, בניצוחו של שלומי אלגוסי הליצן הרפואי העברי הראשון
שהוכשר בקבוצת "Big Aplle Circus” מניו-יורק ;על ידי מייקל כריסטיאנן ולין ברטון.

ייחודיות הקורס משאר הקורסים בעולם, היא בכך שהקורס לא מוגבל
רק לשחקנים או ליצנים ולמעשה כולל קשת רחבה למדי
של תלמידים מתחומים שונים: חינוך, פסיכולוגיה,רפואה, מורים,
פנסיונרים ואפילו חייל אחד.
על מנת להתקבל לקורס יש לעבור שני שלבים:
1. ראיון והתאמה של המועמד מול שני בעלי מקצוע: רופא ואחות או ליצן רפואי.
2. סדנת בת שעה וחצי בה חווה המועמד תרגילם שקשורים לכישורים ולתכונות הנדרשות לליצן רפואי
כגון: התמצאות בחדר, עבודה עם חפצים, עבודה עם שותף, מיומנויות תקשורת וכו'.
חלק זה נצפה ע"י 16 חברי ועדה אשר קובעת את התאמתו\או אי התאמתו
של המועמד בהתאם לקריטריונים הנבדקים בסדנה.
בכל כיתה יש כ – 40 תלמידים והקורס נמשך 5 חודשים במתכונת של
5 שעות שבועיות וכולל 3 חודשי התנסות מעשית.
ההכשרה כוללת תכנים עיוניים, כגון: פסיכולוגיה של הילד המאושפז,
כאב אצל ילדים, התמודדות של נוער מול אובדן ושכול, פחדים ומצבי לחץ.
הלימודים מועברים ע"י צוותי רופאים וע"י מנחים שהוכשרו במיוחד לכך ע"י איגוד הליצנים.
בהכשרה גם תכנים מעשיים הכוללים סדנאות מתחום האומנות
שמטרתן לרכוש כלים לפיתוח דיאלוג עם קשת רחבה ככל הניתן של ילדים.
הסדנאות עוסקות באיפור, תיאטרון, הקראת סיפורים, אומנות פלסטיות
ודיאלוגים באמצעות מוסיקה מול ילדים.
שגרת יומו של ליצן רפואי כפי שנצפה הינו שלומי אלגוסי (הליצן אליו הצטרפנו
במחקר זה) מלאה ביצירתיות ואלתור אינסופיים, לצד רגישות והקשבה
לילדים וזהירות שלא להפריע בעבודתו של הצוות הרפואי.
מטרתו המרכזית, היא ליצור קשר עם החולה, להתחבר אליו ולנסות להפיל
מחיצות של חשש, כאב ובדידות שמאפיינים כל כך אנשים חולים.
כיום, עיקר הפעילות של הליצנים הרפואיים מופנית כלפי ילדים, ואולם בתקופה
האחרונה יותר ויותר מבוגרים נחשפים לנושא ומוצאים מזור לחששותיהם הקשות.
הליצן הרפואי מנסה לגרום לילד ולמבוגר החולה להפליג במחשבות שאינן קשורות
במחלתו ולהכניס לרגע קט לעולם של משחק, דמיון והומור.
גבולות המקצוע עוד לא סומנו.
ברווח שבין הסחת הדעת מהכאב לבין השימוש בהומור
כתכנית טיפולית לסיוע בריפוי,
קיים מרחב רב לתמרון.