מקורות הליצנות
אמנות הליצנות, כפי שהיא נראית בימינו, היא אמנות בשיא פסגתה,
תוצאה של אלפי שנות אבולוציה (התפתחות) הליצנים חולקים את מוצאם
(מקורם) עם קומיקאים, קוסמים, שחקנים ואמני במה מבצעים.
האזכור הידוע הראשון בכתובם על ליצנות מופיע בשנת 2270
לפני הספירה ובו פרעה מצרי צעיר בן תשע מתועד אומר: "רוח שמימית (אלוהית)…
לשמח ולענג את הלב.



ליצנות קיימת בצורה זו או אחרת כמעט בכל תרבות ובכל תקופה.
אמנות הליצנות תתקיים בכל מקום בו יהיו אנשים שנהנים להתלציין (לעשות בידור)
בדיווחים הסטורים ניתן להתחקות לראשית אמנות-הליצנות
בתקופה המצרית המוקדמת, דרך עלית האימפריה היוונית ועד לאימפריה הרומית.
למלכים ולשליטים היה בדרך כלל ליצן או איש-מצחיק שכל תפקידו היה לבדר את המלך
(ולשמור שנטל השלטון לא יכביד עליו יתר על המידה)
הליצנים המוכרים והמוערכים ביותר בהיסטוריה, הם אלו של ימי-הביניים ותקופת הרנסנס.
כולנו מכירים את ליצן-החצר שבדרך כלל מופיע בתעלולי ג'אגלינג או פורט על הלאוטה.
עושי-שמחות מוכשרים אלו, הועסקו ע"י האצולה והיו להם מיומנויות מגוונות.

שלושה ליצנים מודרניים בפעולה - ליצנות למבוגרים וגם לילדים



ליצני החצר נהנו מזכויות יתר (פריווילגיות) שלא רבים זכו להן והם השתייכו לעלית חברתית.
הם יכלו לחרוג מכללי הנימוס ומקוד התנהגותי שחלו על כל בני ביתו ארמוני טירתו של השליט
(המלך, או האציל) הם יכלו לענות בחוצפה ולהתגרות כמעט בכל
אוטוריטה ולצחוק כמעט מכל אחד או דבר ללא פחד מעונש,
אבל לא כולם יצאו ללא עונש או ניצלו את "חופש הדיבור" באופן מוגזם.
התלבושות התחילו לקבל את הופעתן הצבעונית והמוזרות הזו בתלבושת,
יוצרת לעיתים קרובות הקשר עם ליצנים.

מהתלנים הם אמנים ב-להפוך דברים רגילים לדברים מגוחכים ובכך ליצור הומור.
מאחר מליצני-חצר ציפו להיום מצחיקים, הם התלבשו בהתאם לתפקידו
לבשו בגדים בעלי עיצוב מוזר (מיוחד) או בעלי עיצוב מוגזם.
לעיתים קרובות חיברו לבגדיהם פעמונים, לבשו קולרים ומעילים
מחורצים או פגומים (בכוונה),
כובעים מחודדים בצבעי אדום, ירוק וצהוב על מנת להדגיש את הדמות הקומית
והמצחיקה שלהם.
היום מזהים את ליצני החצר כאבות הקדמונים של הליצנים בני תקופתנו,
אבל למעשה, רוב רובם של עושי השמחות הללו היו "עצמאיים"
שעבדו לבדם או בלהקות קטנות כשחקני רחוב.
מאחר והם ניהלו חיי נדודים ולרוב היו גם נגנים או זמרים ומשוררים מוכשרים,
הם נקראו Minstrets
לרוב הם ביצעו חומר שכתבו בעצמם וכן הם נקראו "משוררים נוודים"
הם היו ידועים גם בתחומים רבים ומגוונים אחרים פרט לשירה ומוזיקה.
המופעים שלהם כללו ג'אגלינג, אקרובטיקה, סיפור סיפורים, ביבטרון, קסם,
מפגני גמישות או כוח, הליכה על חבל, בליעת אש ועבודה עם חיות מאולפות.
מאחר והם היו אמנים מבצעים ושחקני רחוב הם היו תלויים בנדיבות לב הקהל לפרנסתם.
להיות מועסק ע"י אציל, שליט או מלך, נחשב לשיא ההצלחה המקצועית ולא רק כבוד גדול.
חייו של שחקן רחוב, נייד היו במקרה הטוב קשים.
רובם השכירו את שירותיהם לרוכלים נוכלים נוודים ועבדו למענו כמוקיונים.
רוכלים נוודים אלו היו המקבילה לסוחרי שמן נחשים כה נפוצים ברחבי
אמריקה של שנות 1800
הם סחרו במרקחות ו"בתרופות פלא" ואפילו עקרו שיניים.
הם היו תלויים מאוד בכישרונם כסוחרים ויכולתם למשוך קהל למכירת
"רפואותיהם" ולכן נוכלים אלו העסיקו מוקיונים.
המוקיון היה עושה להטוטי ג'אגלינג, קסמים, הצחקות
וכל דבר שעלה בידו על מנת למשוך קהל.
כאשר נאסף קהל מספיק גדול, הסוחר,
הרוכל או הנוכל היה תופס את הבמה ומדגים את פלאי המרקחת שלו.