יום שישי בערב 4.11.2016 "אחוזת סיינדה" - מעלות.
הרצאה בפני עמותת "בני הרצליה" המחנכת לעיסוק בספורט
- 140 מוזמנים.
זו פעם שנייה שאני מופיע בפני העמותה.
המופע הראשון היה לפני כ - 8 שנים לערך.
והפעם התבקשתי להכין הרצאה מצחיקה בנושא הומור ובריאות.
כמו בפעילויות ספורטיביות, הצחוק הוא חלק חשוב לבריאותו של האדם.



העמותה עוסקת בענפי ספורט רבים ומגוונים.
הבחירה בי נבעה משילוב של הרצאה שתהיה מצחיקה ומעניינת
השוזרת יחדיו את שני התחומים, ספורט והומור.
(נדרשתי להתכונן היטב, קיימתי שיחות רבות עם המזמינים
כדי להיות ממוקד מטרה)
השילוב היה מנצח. הקהל יצא מגדרו, לרגע לא הפסיק לצחוק.
היה רגע אחד שאני לא אשכח.
הזמנתי אל הבמה מתנדב, בקשתי שיעמוד לצידי כדי שאוכל להדגים
בפני הקהל אלו דברים מצחיקים אותנו.
ואיך זה קשור לספורט ולבריאות?
המתנדב התיישב על כיסא תוך כדי שפונה אלי:
"אני יושב פה, נסה להצחיק אותי?!
האמת אני צחקתי מהמשפט הזה. היה בו רוך ותמימות.
תוך כדי שאני מנסה להוביל את הקטע. המתנדב, הקהל ואני מתפקעים מצחוק.
שום דבר לא היה אמור להצחיק פה.
לדעתי היו כמה רגעי מבוכה ורגעים של כנות ויושר שלא
הייתה שום סיבה לא לצחוק.
בעצם מתי מתפרץ הצחוק?!
ברגעים חריגים ושאין בהם שום איום וסכנה.
זה היה המצב בו היינו שרויים המתנדב, הקהל הסבלני ואנוכי.
היינו -ב- ניוטרל.
הרגע הזה התפרץ לנו בצחוק אמיתי.
וכמה חשוב לי ולמי שעוסק במקצוע הזה "מצחיקן" להאיר את הרגע הזה.
מה עושים?!
המתנדב לא רוצה לרדת. (רוצה להשתתף בעוד קטעים)
אין שליטה לצחוק שמתגלגל ומדביק את כולנו.
איך אפשר לכתוב קטע כזה?!
המסקנה שלי:
הצחוק נמצא אצל הקהל, אל תחפשו להצחיק אותו, הקהל כבר יצחיק אתכם.
וחוץ מזה - לקח לי זמן להבין את הברוך שהכנסתי את עצמי.
עברו יותר מ - 20 דקות עד שהמתנדב ירד מהבמה.
לסיכום: עברתי ערב של חוויה ולמידה "בית-ספר לצחוק".
תודה רבה לך מתנדב יקר שהארת את עיני לא פעם.
ושאפו על ההומור העצמי שיצא ממך.
כולנו זכינו לערב של מופת בריאות וצחוק.